מצב נפשי בתאונות דרכים - קלות ראש ורשלנות
תקנה 62(2) לפקודת התעבורה מגדירה מה היא נהיגה רשלנית. בנוסף, במהלך השנים בתי המשפט ופסיקותיהם שפכו תוכן להגדרת העבירה:
"נוהג רכב בדרך בקלות ראש, או ברשלנות, או במהירות שיש בה בנסיבות המקרה סכנה לציבור, אף אם היא פחותה מן המהירות המקסימלית שנקבעה"
דיני התעבורה מפרטים באופן מדויק כיצד על הנהג לנהוג בצורה זהירה ובאילו חובות יש לנקוט, מתי ולמי לתת זכות קדימה, קדימות במתן זכות קדימה, מה הן הנסיבות, למשל, בו, יש להאט את המהירות (תקנות 51 ו-52 לתקנות התעבורה, ראה "מהירות מופרזת"), ועוד.
מצב נפשי בתאונות דרכים - קלות ראש ורשלנות
דיני התעבורה, מטילים חובות תעשה (תן זכות קדימה, עצור) אל מול חובות אל תעשה (אל תנהג במהירות מופרזת).
מי שלא נוהג לפי כללי הזהירות מפר בכך את חובות הזהירות בדיני התעבורה ובכך הוא מתרשל, התרשלות אשר עלולה לגרום לתאונת דרכים והגשת אישום פלילי.
הנחת דיני התעבורה, כי נהג אשר ינהג על פי כל כללי הזהירות המותווים בדינים אלה, לא יקלע למצב שבו יהיה אחראי לתאונת דרכים.
נהיגה בחוסר זהירות
זהו רף מחמיר פחות מנהיגה בקלות ראש או נהיגה רשלנית, היא נהיגה בחוסר זהירות וזאת לפי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה:
"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך"
החובה הינה חובה כללית לנהוג בזהירות תוך מתן תשומת לב לכל תנאי הדרך והתאמת אופן הנהיגה לתנאי הדרך, שעת יממה, תנאי מזג האוויר, סוג הרכב ועוד.
בדרך כלל סעיף זה מיוחס לנהג כאשר התוצאה של תאונת הדרכים, היא קלת ערך אם זה בהעדר נפגעים בגוף, ואם מדובר בנזק קל ביותר לרכוש.
כבוד השופט טננבוים בתיק ת"ד (י-ם) 2136/05 מדינת ישראל נ' שוויקי, עשה הבחנה בין נהיגה בקלות ראש בניגוד ל-62(2) לנהיגה בחוסר זהירות עבירה בניגוד לתקנה 21(ג):
"על מנת להרשיע נהג בעבירה ע"פ ס' 62(2) לפקודה, על התביעה להוכיח קיומו של יסוד נפשי, קרי פזיזות או מעשה רשלנות רבתי, המגיע עד קלות דעת, וזאת, להבדיל מתקנה 21 (ג) אשר אינה דורשת כתנאי להרשעה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, אלא רשלנות בלבד. סעיף 62 (2) דורש כתנאי להרשעה מודעות לתוצאות המעשה... אלא שלעיתים התקנות בלבד לא מצביעות על חומרה מיוחדת בנסיבות המקרה הספציפי. לדוגמא, ייתכן ואדם נסע סטה ממסלולו ופגע ברכב המגיע ממול. סתם סטייה מהווה עבירה על תקנה שאיננה מחייבת פסילה, אולם במקרה שלנו הייתה חומרה מיוחדת שכן הנהג שוחח בפלאפון ללא דיבורית וכך נגרמה הסטייה. במקרים כגון אלו, ישנה הצדקה להחמרה ולהוספת הרכיב של הרשלנות על פי סעיף 62(2) המחייב ענישה מחמירה. ייתכן גם ותהיה חומרה של יסוד נפשי. למשל, מעבר באור אדום לכשעצמו איננו מהווה עבירה שיש בחובה עונש של פסילת מינימום. אולם בד"כ העוברים באור אדום עושים זאת שלא במתכוון אלא מתוך שגגה או רצון להספיק לעבור. אולם מי שבכוונה תחילה עובר באור אדום (למשל כדי להתחמק מניידת הרודפת אחריו), בוודאי ובוודאי יש כאן עניין של רכיב נוסף המחייבת את הרשלנות. שוב, אותה "תוספת יתירה" על המקרה הרגיל יכולה להתבטא ביסוד הנפשי או ביסוד העובדתי, אך צריכה להיות תוספת שכזו"
ההבחנה בין שני סעיפי האישום היא דקה מאד כאשר לתביעה נתון שיקול הדעת לבחירת סעיף האישום המתאים.
יחד עם זאת, קיימות עבירות מסוימות שלפי נוהלי אגף התנועה, משטרת ישראל, מלכתחילה יוגדרו כנהיגה ברשלנות (אי עצירה בתמרור עצור, חצייה ברמזור אדום ועוד) וזאת עקב המדיניות הנהוגה באותה עת.